על פי ההרצאה של המחברת בבית המדען בחיפה 18/07/2016. פורסם לראשונה בשפה הרוסית ב-“ידיעון בית המדען בחיפה”, ,XXXVI דצמבר 2016, ע. 29-22.

“אינני מדמיין לעצמי את המנגנון השמימי בתור יצור אלוהי (חי), אלא כשעון…”

יוהנס קפלר  (1630-1571)

 

גם הכוכבים מתנגשים, ובעקבות התנגשותם נולדים עולמות חדשים.    

צ’רלי צ’פלין (1977-1889)

 

מוזיקה בסרטים המדברים הראשונים

בשנת 2017 יציין עולם הקולנוע 90 שנים להקרנתו של הסרט המדבר הראשון באורך מלא, והוא “זמר הג’אז” (1927). בנוסף לדיאלוגים שנונים ולמשחק דרמטי של השחקנים הופיעו כבר בסרט המדבר הראשון קטעי מוזיקה מקורית.

מוזיקה היא שפת הרגש, ויש לה יכולת לעורר באנשים רגשות עזים ביותר. יחד עם זאת, סולנים מהוללים או תזמורות טובות מגיעים בדרך כלל רק למקומות יוקרתיים ומארגנים הופעות חיות רק לעתים רחוקות. גם הכרטיסים עולים ביוקר, ולכן לפני הופעת הקולנוע רוב האנשים מעולם לא זכו לשמוע מוזיקה סימפונית טובה.

בשעה שליווי מוזיקלי בסרטים אילמים השתנה מהקרנה להקרנה והיה מאולתר על-ידי פסנתרנים או הרכבים שונים, הפכו הסרטים המדברים את קטעי המוזיקה לפסקולים ולחלק בלתי נפרד מהתסריט. חידוש זה ציין את נקודת המפנה באמנות והתקבל כפריצת דרך מרעישה בטכנולוגיה. “זמר הג’אז” הפך בין לילה לסנסציה עולמית. תם עידן “האילם הגדול” ומאותו לילה הפך ראי-נוע לקול-נוע. כעבור שנתיים בלבד, ב-1929 הוענק פרס אוסקר ל”זמר הג’אז” בנימוק שהוא היה הסרט המדבר הראשון, אשר חולל מהפכה בענף תעשיית הקולנוע.

הצלחתו המסחררת וחסרת תקדים של “זמר הג’אז”  נבעה במידה רבה מהחלטתו של הבמאי אלן קרוסלנד (1936-1894) לכלול בסרט את הלהיט Blue Skies בביצועו של אל ג’ולסון (1950-1886) – קומיקאי מבריק וכוכב ברודווי. את הלחן הכובש של שיר זה כתב המלחין האמריקאי אירווינג ברלין (1989-1888).

סגנונו הקליל של ברלין ומלודיות של עשרות להיטי הענק שלו אפיינו את השלב הראשון בהתפתחות הקולנוע, אשר נמשך כשבע שנים. אומנם הקול באותה תקופה כבר שולב עם הצילומים, אך הסרטים הכילו מספר מועט של סצנות עם שירה ודיבור. אורכם של השירים לא עלה על 10 דקות, והם הוקלטו ללא ליווי תזמורתי. הסנכרון המושלם עוד לא הושג ולכן רוב הדיאלוגים הועברו עדיין על ידי שימוש בכתוביות ובעזרת המשחק המוגזם המאפיין את הקולנוע האילם.

מוזיקה סימפונית במלוא הדרה נשמעה לראשונה רק ב-1933 בסרט “קינג קונג”, בפסקול הנכתב על ידי המלחין האמריקאי מקס שטיינר (1971-1888). הודות למאמציו ולכישרונו של המלחין הענק הזה הושג סנכרון מלא בין צליל לתמונה, ובפעם הראשונה בתולדות הקלנוע השתלבו דיאלוגים עם מוזיקת הרקע. על-פי זיכרונותיו של המלחין דוד רקסין, מוזיקה, אשר הולחנה  לסרט “קינג קונג” פתחה את “השלב השני בהתפתחות הסרטים המדברים”,”והשפעתה על הקהל הייתה מהממת” [1].

“קינג קונג” הפך מיידית לסרט פולחן. מאז יציאתו למסכים הפכה המוזיקה בקולנוע לחלק טבעי ובלתי נפרד מן העלילה. פשטותה היחסית של טכניקת הקלטת הפסקולים והשמעתם החוזרת בעת ההקרנה תרמו לכך שהתזמורות הסימפוניות הכי יוקרתיות בעולם התחילו לגלות עניין בהקלטות נעימות קולנועיות. יכולתה של המוזיקה להעצים את המגוון הרחב של פחדים ותשוקות, מתחים ותחושות, אשר חשים הצופים בעת צפייה בסרטים, תרמה לשדרוג החוויה הקולנועית, ולכך שהעלילה בסרטים זכתה לביטוי מרגש במיוחד. זאת ועוד, לכל דמות מרכזית בסרטים הותאמו נושאים מוזיקליים האופייניים לה (לייטמוטיבים), וכך נולד ז’אנר מוזיקלי חדש, אשר בזכותו פילסה מוזיקה קלאסית את דרכה אל ליבם של מיליוני אנשים ברחבי כדור הארץ. במבט לאחור, מבקר המוזיקה פול קוט כתב: “גם אילו ‘קינג קונג’  היה סרטו היחידי של שטיינר, המלחין  היה נשאר עדיין אחת האגדות בעולם הקולנוע” [2].

לעתים קרובות משווים מוזיקולוגים והיסטוריונים של אמנות את סרטי קולנוע עם יצירות אופרה ובלט. לדעתם ניתן היום לקבוע כי הקולנוע הפך לצורה מתקדמת של הז’אנרים האלה [3]. במקביל להפעלתם של  חושי הראיה והשמיעה, מפעיל קולנוע מודרני ישירות גם את הרובד הרגשי, כאשר פסקול הסרט מדבר אלינו לא במילים בלבד, אלא גם בלווי מוזיקאלי. בזכות הקולנוע מוזיקה קלאסית בביצועם של מיטב הנגנים מגיעה למאזינים בפינות הנידחות ביותר בתבל. הופעתן של טכנולוגיות הקלטה כמשוכללות פתחה גם אפשרויות רבות לחיפושי הצלילים החדשים והביאה לקולנוע מלחיני אופרה נפלאים, דוגמת המלחין הרוסי המהולל סרגיי פרוקופייב (1953-1891). המלחין והמוזיקולוג הבריטי הווארד גודול כתב באנציקלופדית תולדות המוזיקה:

“אחרי ‘אלכסנדר נבסקי’, שהפך בשנת 1938 לפרי שיתוף פעולה חדשני בין פרוקופייב לבין במאי הקולנוע הרוסי סרגיי אייזנשטיין, הוברר כי מוזיקה תזמורתית רצינית הופכת לגורם רב עוצמה ביצירת סרטים מרתקים יותר, מפחידים יותר ומרגשים יותר. אם מישהו יגיד לכם שמוזיקה קלאסית מתה במאה עשרים ואחת, זה יעיד רק על כך שהוא לא צופה בסרטי קולנוע”.

בהדרגה חדלה המוזיקה לשמש תפקיד פסיבי של הרקע לעלילה בסרטים, ובמקום זאת הפכה לגיבור ראשי ולשותף פעיל ביצירת הדרמה. היום, מצד אחד, נעימות בסרטים יוצרות מצב רוח כללי, ומהצד השני והחשוב לא פחות, מוזיקה גם מושכת את תשומת לבם של הצופים אל רגעי מפתח בעלילה או עוזרת להם להתרשם מן התכונות הנסתרות של גיבורי הסרט.

חלפו 90 שנים מהקרנתו של הסרט המדבר הראשון, והגיע זמן לכתוב את תולדות הלחנת פסקולים בקולנוע. אומנם מחקר כזה חשוב וחיוני מאוד, אך הוא כשלעצמו איננו מהווה את מטרת כתיבת המאמר הנוכחי. במאמר זה הושם הדגש על נסיבות לידתה של המוזיקה בקולנוע בהקשר למיקומה בתרבות האנושית בכללותה. מצד אחד, גישה זו עולה בקנה אחד עם הרעיון של “רוח הזמן”, אשר נהגה ע”י גתה במאה השמונה עשר. מהצד השני, גישה זו תואמת את המגמות המתחזקות במדע המודרני לפתח את שיטות האומדנים הכמותיים במדעי הרוח [4] .

חוקרי תרבות רבים שמים לב לתנודתיות דרסטית אשר מאפיינת את שיעורי הצמיחה התרבותית בתקופות שונות. לפעמים יש תקופות של קיפאון מחשבתי, כאשר במשך מאות שנים אין שום התקדמות ממשית בתחומי התרבות, ומדי פעם הן מתחלפות בתקופות של האצה מסחררת. במהלך עשור אחד או שניים בלבד אנו עדים למפנה חד ולהתקדמות דרמתית, אשר בתקופות  אחרות היו נדרשים להם מאות שנים. תנודות אלו מלוות בהבדלים משמעותיים בשיעורי לידה של אנשים יצירתיים. מחקרים חדשים מצביעים על כך שסיכויו של האמן לזכות בהכרת הדורות הבאים משתנים מעת לעת באופן דרמטי והם תלויים בשנה ובתאריך לידתו [4, 5]. בהקשר זה מופנית תשומת לב מיוחדת לסנכרון מופלא: ההיסטוריונים בתחומים שונים של המדע והאמנות מתפעלים מן הגל הסוחף שהביא עמו חדשנות ושינויי פרדיגמות ביצירותיהם של נציגי הדור, אשר נולדו בין השנים 1900-1885. מתברר כי גם חלוצי אמנות הקולנוע נולדו באותה תקופה מיוחדת, אשר קראתי לה “מולד הפניקס” [5, 6]. אמחיש זאת בעזרת רשימה קצרצרה של שמות יוצרי שני סרטים – “זמר הג’אז” ו “קינג קונג” – אשר הפכו לציוני הדרך באמנות הקולנוע. התמקדתי דווקא בהם כי שניהם נכללו בקטלוג הסרטים השמורים בארכיון הסרטים הלאומי של ארה”ב והוכרזו כיצירות מופת בעלות ערך תרבותי, היסטורי ואסטטי רב.

בין  יוצרי הסרט “זמר הג’אז” בלטו:

.1 סם וורנר (1927-1887) – אחד מארבעת האחים וורנר – המייסדים האגדיים של חברת הסרטים “האחים וורנר”. למרות הסיכון הרב, החליט סם וורנר לממן את צילומי הסרט המדבר הראשון – הפרויקט, אשר נראה באותם הימים יקר ובזבזני להחריד וכה דמיוני שאיש לא האמין בהצלחתו הכלכלית.

2.אלן קרוסלנד (1936-1894) – במאי הסרט, אשר במשך שנים רבות ערך אינספור ניסויים עם מספר שיטות שונות של הקלטת הקול. לפני צילומי “זמר הג’אז” הוא ביים את הסרט “דון חואן” (1926), בו בדק את מכשירי הקלטת הקולות, אך טרם ניסה להקליט קטעי הדיאלוגים.

  1. שמשון רפאלסון (1983-1894) – עיתונאי, מחזאי וסופר אמריקאי נודע, אשר כתב את העלילה המרגשת של “זמר הג’אז”. במקור נקרא סיפורו “יום כיפור” והוא עסק בדרמת חייו של נער יהודי בשם ג’קי רבינוביץ’. במציאות תיאר רפאלסון את ימי הנעורים של הזמר היהודי הפופולארי אל ג’ולסון, אשר הקדים את זמנו והצליח להעריך נכונה את הפוטנציאל הטמון במוזיקה האפרו-אמריקאית. הסיפור העלה גם את הבעיות הקשות של האינטגרציה בחברה האמריקאית ומחה בתוקף נגד גזענות ואנטישמיות. הסיפור נגע ללבם של רבים, ופרסומו הוביל תחילה להפקת המחזה “יום כיפורים”, ובעקבותיו לכתיבת התסריט של “זמר הג’אז”.

רפאלסון חי חיים ארוכים, הוא לימד באוניברסיטת אילינוי והמשיך לכתוב תסריטים ומחזות רבים. כאשר נדרש להסביר לתלמידיו את סודות ההצלחה של סופר, הוא הדגיש את חשיבותה המיוחדת של המילה הכתובה. זאת, מפני שלדידו,  עבור כל אדם באשר הוא אדם, קשורים חייו קשר אמיץ עם התרבות בת זמנו, ואילו התרבות עצמה באה לידי ביטוי בעיקר דרך סופרים יצירתיים באמצעות המילה הכתובה  [7]. ההיסטוריה הוכיחה כי סוד הצלחתו של רפאלסון היה טמון בכישרונו הנדיר להתמקד בנושאים הבוערים המשקפים את “רוח הזמן”.

  1. אל ג’ולסון (1950-1886) – השחקן האגדי, המגלם את התפקיד הראשי ומבצע שישה שירים פופולאריים בסרט. הוא היה האיש הראשון שבקולו התחיל לדבר הקולנוע האילם. להצלחת הסרט תרמה גם העובדה כי אל ג’ולסון גילם למעשה את עצמו וחשף בפני קהל את סיפור חייו האישיים. הוא נולד אי-שם ברחבי רוסיה הצארית וקראו לו בשם אסיה גסלסון. כבנו של חזן יהודי הוא היה מיועד להמשיך את דרכו של האב. לאחר הגירתה של המשפחה לארה”ב גילה הנער לעצמו את עולם שירי הנשמה והבלוז ובחר להיות זמר ג’אז. לשם כך הוא שינה את שמו לג’ולסון, ברח מהבית, והופיע על הבמה כשהוא מאפר את פניו בצבע שחור. למרות הקשיים המרובים הוא הצליח להביא את צלילי המוזיקה האפרו-אמריקאית לקהל לבן. נדגיש, כי בדומה לארבעת האחים וורנר ולמלחין אירווינג ברלין, אל ג’ולסון היה מהגר יהודי. כמוהם הוא נולד באימפריה הרוסית וכמותם הוא שינה את שמו כדי להתקבל בחברה החדשה בארה”ב. התנגדותו העקרונית לגזענות הביאה אותו לרעיון להופיע על הבמה באיפור של האפרו-אמריקאי.יחד עם זאת, בהיותו נאמן לעמו, הוא ביצע ב-“זמר הג’אז” את התפילה המסורתית “כל נדרי” הנאמרת בבתי כנסת לפני תפילת ערבית של ליל יום כיפור. בסרט, תפילתו של אל ג’ולסון נוגעת ללב בצורה עמוקה ביותר, עד כדי כך שזוג עוברי אורח מקריים נעצרים בתדהמה ולוחשים אחד לשני: “תשמע, זה זמר הג’אז שר לאלוהיו.”

בהמשך חייו זכה אל ג’ולסון לשלושה כוכבים בשדרת הכוכבים של הוליווד ולתואר של “גדול בדרני העולם.”

  1. אירווינג ברלין (1989-1888). קשה להפריז בחשיבות השתתפותו של הפזמונאי והמלחין המבריק הזה בסרט המדבר הראשון. במהלך חייו הארוכים הלחין ברלין יותר מ-1500 שירים ומוזיקה ל-18 סרטים. מרבית להיטיו נשארים פופולאריים עד עצם היום הזה. שירו הענק “אלוהים ברך את אמריקה” (God Bless America), הפך למעין תפילה לאומית, לסמל של פטריוטיות ולהמנון השני של ארה”ב. לדברי המלחין האמריקאי ג’רום קרן, “אי אפשר לדבר על מיקומו של אירווינג ברלין בתולדות המוזיקה האמריקאית, כי הוא בעצמו – מהווה את מהותה”. ביום הולדתו ה-100 של ברלין הוסיף ואמר הכנר המפורסם אייזק שטרן: “המוזיקה האמריקנית נולדה על הפסנתר שלו.” בדברי הספד שפורסמו בעיתון “ניו יורק טיימס” נאמר כי אומנם ברלין היה מהגר אשר הגיע מהאימפריה הרוסית הרחוקה, אך דווקא הוא היה זה “שנתן את הטון וקבע את הקצב של המנגינות שאמריקה שרה, ואשר לצלילם היא רקדה במשך רוב שנות המאה ה -20” [8].
  2. לואי סילברס (1954-1889). הפסנתרן והמלחין של מוזיקה לסרטים. שיתוף פעולה של סילברס עם אל ג’ולסון התחיל בברודווי בשנת 1921, כאשר סילברס כתב במיוחד עבור ג’ולסון את הלהיט “גשמי אפריל” (“April Showers”). מאוחר יותר, שיריו נכללו ב -250 סרטים כולל “זמר הג’אז”.

בין יוצרי הסרט “קינג קונג” בלטו:

  1. מריאן קולדוול קופר (1973-1893) – תסריטאי, במאי ומפיק הסרט. הוא ידוע גם בתור כתב צבאי ואחד הטייסים האמריקאיים הראשונים. קופר המציא את קינג קונג – דמותו של הקוף המפלצתי והענקי. עם השנים הפך קינג קונג לגיבור ראשי בסדרת סרטי המשך ולאחת מדמויות מפתח של התרבות הפופולארית. בנוסף, שימש קופר גם כאב טיפוס של אחד הגיבורים של הסרט, קרל דנהם.

היום מעריכים כי תרומתו מיוחדת של קופר לקולנוע הייתה בכך כי הוא הקדים להבין את עוצמת השפעת המוזיקה על רגשי ציבור הצופים. בתקופה הקשה של השפל הכלכלי באמריקה, חש קופר את כמיהת הקהל למוזיקה רצינית.  הוא הימר על כל הקופה ולא חשש למשוך 50 אלף דולרים מחסכונותיו הפרטיים כדי להשקיע בהזמנת הפסקול המוזיקלי לסרט “קינג קונג”. הוא לא הפסיד. הצלחתו של הסרט הייתה מהממת, ומכירות הכרטיסנים בקופות הגיעו לשיא. כיום, בשדרת הכוכבים של הוליווד נמצא גם כוכבו של מריאן ק’ קופר.

  1. ארנסט ב’ שודסק (1979-1893)– במאי ותסריטאי שעבד על יצירת האפקטים המיוחדים בסרט. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא שירת בצבא, היה צלם בחייל אוויר, והשתתף במשימות קרביות. הוא צילם כמה סרטים עם קופר ושימש כאבטיפוס של ג’ק דריסקול בסרט.
  2. רות רוז (1979-1891) – שחקנית, סופרת ותסריטאית, יחד עם בעלה ארנסט ב’ שודסק, היא עסקה בכתיבת התסריט. היא גם הפכה לאבטיפוס של הדמות הראשית של גיבורת הסרט, הבלונדינית השברירית אן דארו, אשר הצליחה לגבור על המפלצת הנוראה. בפרט, ידועה רות רוז בזכות המילים המפורסמות שכתבה עבור הסרט: “הו לא, זה לא היו המטוסים. היה זה היופי, אשר הרג את המפלצת …”
  3. וויליס אובריין (1962-1886) – האנימטור או המנפיש, אשר המציא טכנולוגיה מתקדמת עבור אפקטים מיוחדים בסרטים מצוירים. חידושיו אפשרו לשלב לראשונה את הבובות המפלצתיות לצד השחקנים החיים בתמונה אחת על מסכי הקולנוע. תרומתו זו הביאה לו פרס אוסקר.
  4. רוברט ארמסטרונג (1973-1890) – שחקן אשר גילם את קרל דנהם, הוא אבטיפוס של קופר. בשל הדמיון הרב עם קופר, המשיך ארמסטרונג לככב בסרט “בנו של קינג קונג” ובסדרת סרטי המשך של “קינג קונג”.
  5. מקס שטיינר (1971-1888) – המלחין הנודע, אשר למד אצל מאהלר וברהמס. יליד וינה, שטיינר היגר לארצות הברית בגיל 26 ועשה קריירה מסחררת בהוליווד. יצוין, כי “קינג קונג” הפך לציון הדרך הקולנועי בזכות שטיינר, אשר הצליח לפתח שיטה חדשנית לסנכרון התמונה עם הקול. הודות לכך הופנתה תשומת הלב של הצופים לליווי מוזיקלי יוצא דופן, והתוצאה הייתה בלתי נשכחת. “קינג קונג” כונה על ידי המבקרים “סימפוניה המלווה בצילומים”, ואילו שטיינר הפך לגיבור אמיתי של הקולנוע העולמי. בסך הכול, הלחין שטיינר מוזיקה ל- 300 סרטים וזכה בשלושה פרסי אוסקר. המוזיקה שלו לסרט “חלף עם הרוח” (1939) תפסה את המקום השני ברשימת 25 פסקולים הטובים ביותר במשך 100 שנים, ואילו המוזיקה ל-“קזבלנקה” נחשבת לקלאסיקת הקולנוע העולמי.

 

יוצרי המוזיקה לקולנוע והעידן שלהם

נדגיש שוב כי תאריכי לידה של כל הדמויות הללו שייכים לתקופה קצרה בין 1885 ל- 1900. לאור המודל הכרונולוגי של “שעון הפניקס”, זה לא מקרי. אסביר בקצרה את מהות המודל המבוסס על מחזורים אסטרונומיים של פלוטו-נפטון, עם מחזוריות של 493 שנים. בדיקה מפורטת של מחזור זה, הנקרא “שנת הפניקס”, מגלה כי כל 493 שנים חלים שינויים פתאומיים של מקצבי החיים ושל סדרי היום על פני כדור הארץ. פעמיים במילניום, באותן התקופות  הנדירות שבהן נפטון ופלוטו נצפו באותו אזור של מישור המילקה, אנשים היו עדים ל”מולד הפניקס.” תופעה זו נמשכת כמה עשורים בערך, ובכל פעם בתקופות מולד הפניקס כאלה התרחשו שינויים דרמטיים בחברה, מלווים בשיאים בשיעורי לידתם של האנשים היצירתיים. ילידי מולד הפניקס היו עדים לגסיסתם של הרעיונות האופייניים למחזור היוצא וללידת הפרדיגמות של שנת הפניקס העתידית [6].

במילניום הקודם חל מולד הפניקס באותן השנים בהן נולדו מבשרי הרנסנס המוקדם (1380 – 1409). אז נולדו הוגי דעות מקוריים ונווטים אמיצים, אשר נפל בחלקם להיות חלוצי עידן התגליות. נולד דור, אשר נפרד מהרעיון של הארץ השטוחה ובמקום זאת לימד את האנושות לחשוב וליצור בתלת מימד. באותה תקופה נוצר הרושם כי בכל תחומי הפעילות האנושית התווסף העומק החדש ונפתח חלון למימד נוסף. בגיאוגרפיה נוצר הגלובוס הראשון ;ברישום – נתגלו חוקי הפרספקטיבה, באמנות הציור – השימוש בצבעי שמן אפשר ליצור משחקי אור וצל ואפקטים של העומק; במוזיקה – גילוי חוקי הפוליפוניה פתח אופקים חדשים בפני המלחינים. ולא פחות חשובה היא העובדה כי המצאת מכונת דפוס על ידי יליד מולד הפניקס, יוהן גוטנברג, אפשרה  גישת הציבור הרחב לספרים, לרישומים ולתווים.

מולד הפיניקס הבא התרחש בין השנים 1900-1885. אז נולדו משוררים, מדענים, מהנדסים ומתכנני מטוסים, אשר שינו באופן קיצוני את אורחי החיים ואת תפישות העולם של הדורות הבאים. בפרט, בתחום האמנות נולד דור חדש של יוצרים, אשר שאפו להכניס לאמנות מימד נוסף  –מימד הזמן. לא עוד תמונות קפואות, אשר תלויות קבוע על קירות המוזיאונים, אלא דמויות חיות ומשתנות על המסכים, דמויות המשקפות את זרם החיים.

בספר “שעון הפניקס” תיארתי גם את הדפוס המעניין החוזר על עצמו בכל מחזור: בעת מולד הפניקס, בסיומה של שנת הפניקס החולפת מתרחשים מספר אירועים חשובים ובמקביל להם אנו עדים ללידתם של אותם האנשים, אשר יפעלו כהמשך לאירוע המכונן ויבטיחו את מיצוי מלוא הפוטנציאל הטמון בו. כך קרה גם עם טכנולוגיה ואומנות הקולנוע. בשנת 1895 צילמו האחים לוּמְייֵר באמצעות הסינמטוגרף את סרטם הראשון והכריזו על לידת הראינוע. במקביל לכך, באותו מולד הפניקס נולד דור שלם של במאים ושחקנים גאונים. תוך כמה עשורים בלבד עשתה תעשיות הקולנוע דרך ארוכה מסרטים פרימיטיביים באורך של דקה אל תסריטים בעלי מסרים מורכבים, מהסרטים האילמים של ראינוע אל הדיאלוגים והמוזיקה המרגשת של הקולנוע. מהתמונות הסכמאטיות בשחור-לבן אל הסרטים הצבעוניים באורך מלא. פריצת הדרך זו בטכנולוגית הקולנוע הושלמה למעשה  ב-1935 כאשר צילם הבמאי האמריקאי רובן ממוליאן (1987-1897), אף הוא יליד מולד הפניקס, את סרטו הצבעוני “בקי שארפ”. היה זה עיבוד קולנועי של רומן “יריד ההבלים” של וילים  טקרי שזכה להיות הסרט הראשון בשיטת טכניקולור.

התנופה הזאת התאפשרה הודות לתרומתם ולכישרונם של ילידי מולד פניקס רבים, כגון:

באסטר קיטון, צ’רלי צ’פלין, סרגיי אייזנשטיין, רנה קלייר, רוברט מאמוליאן, פריץ לאנג, אלפרד היצ’קוק, רודולף ולנטינו, המפרי בוגרט, מרי פיקפורד, פולה נגרי, האחים מרקס, לורל והארדי.

על רקע זה, בשנת 1927, במקביל לצילומי “זמר הג’אז”, חלה עוד התפתחות דרמטית – בארה”ב נוסה בהצלחה השידור הטלוויזיוני הראשון למרחקים. כשם שבתחילת הרנסנס נולד ממציא הדפוס גוטנברג, אשר תרם למהפכה אמיתית בהפצת ידע, כך במולד הפניקס הבא נולדו שני ממציאי הטלוויזיה – ג’ון לוגי ביירד (1945-1888) וולדימיר ק’ זווריקין (1982-1888). התפתחויות טכנולוגיות אלה הובילו להאצה מסחררת בתחום התקשורת, ואפשרו להביא סרטים ומוזיקה לתוך בתים פרטיים בכל רחבי העולם.

אכן, שינויים אשר הביאו עימם ילידי מולד הפניקס הנוכחי היו מהפכניים ומרחיקי לכת. ראינוע, או הקולנוע האילם השחור-לבן, שנולד ב-1895, סיים את דרכו כבר בתחילת שנות ה-30. התמונות שנעו ללא ליווי מוזיקלי, ללא שילוב של מוזיקה לא נחשבו לקולנוע של ממש וחלפו במהרה מן העולם. לאור זאת, סמלי הוא כי דווקא לילידי דור מולד הפניקס השתייכו שני “אבות המוזיקה לסרטים” –  אירווינג ברלין ומקס שטיינר. הראשון שבהם היה החלוץ של השלב הראשון של הסרטים המדברים, והשני – אבי השלב השני בקולנוע. בנוסף להיותם חלוצי הקולנוע,  נמנים השניים עם המלחינים הפוריים והמוצלחים ביותר בהוליווד.

צילום היסטורי נדיר מראה לחיצת יד שלהם בהוליווד. תמונה זאת מדגישה את הדמיון הבולט בין השניים: שניהם בעלי אותו גובה ומבנה הגוף, הם דומים בתווי פנים ובצורת הראש. לשניהם בגדים דומים, משקפיים דומים  וחיוך כובש וקורן. זאת ועוד, היו קווים משותפים רבים בילדותם ובחייהם. שניהם נולדו במשפחות יהודיות, ואצל שניהם מוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מילדותם. שניהם היו מהגרים שבאו לארצות הברית חסרי כול. ומה שמפליא במיוחד, בנוסף לשייכותם לאותו דור מהפכני של ילידי מולד הפניקס, היו ברלין שטיינר ילידי אותו שנתון ואותו חודש מאי. הם היו אפילו “תאומים שמימיים” [9], כלומר, הם נולדו עם הבדל שלא עלה על 48 שעות! האם היה זה מקרי שגם לגורלות ולתפקידים ההיסטוריים שלהם היה דמיון רב? לאור אפקט התאומים השמימיים קטנה ההסתברות שהקבלות כאלה הם מקריים גרידא. גילוי של זוג מפורסם זה של תאומים שמימיים, שגם היו ילידי מולד הפניקס, מקנה כלים חדשים לחקר מחזורים ומקצבים שונים הן בתקופות חיי יחידים והן בחיי החברה כולה.

עד כה, ב”שעון הפניקס” נחקרו התפתחויות היסטוריות ללא קשר ישיר עם אפקט התאומים השמימיים. לעומת זאת, במקרה הנוכחי של תולדות הקולנוע אנו פוגשים את הזוג הייחודי, אשר מספק הזדמנות נדירה ללמוד את המאפיינים המרכזיים של תקופתם ההיסטורית יחד עם תרומתם המשותפת של התאומים השמימיים לקביעת תכניה.

כל חייהם של ברלין ושטיינר סבבו סביב מוזיקה. בדומה לתאומים שמימיים אחרים, בהיותם נציגי אותו דור ואותו שנתון, הם הפכו לעדים, למשתתפים וליוצרים של אותן המאורעות הגלובליות על פני כדור הארץ. בדומה לבני תקופתם רבים, הם השתייכו לגל אדיר של המהגרים שנהרו מאירופה לעולם החדש. הם ברחו מארצות ילדותם ומבתיהם החמים בגלל האפליה הגוברת, בגלל פחד הפוגרומים ותחושת השואה המתקרבת. הם עזבו לאמריקה בתקווה לבנות שם חיים שונים ומאושרים יותר. ברגעים קשים ביותר הייתה זאת מוזיקה, שעזרה להם להתעודד ולא לאבד את תקוותם. הווארד גודול לא מפסיק להתפעל מעוצמת הפריחה המוזיקלית, אשר אפיינה את גלי ההגירה האלה: “אולי תחשבו כי זה סנטימנטלי, אבל המחזמר בברודווי של המאה עשרים נוצר על ידי גברים ונשים יהודיים, אשר למשפחותיהם – באופן כמעט גורף – נזרק גלגל ההצלה באמצעות הגירה מאירופה לארצות הברית ” [3].

קולנוע היווה המשך טבעי של המגמות המוזיקליות החדישות שמקורן בברודווי. בין גדולי מלחינים של בברודווי מביא גודול שמותיהם של האחים המפורסמים ג’ורג (1937-1989) ואירה (1963-1896) גרשווין, שהוריהם היגרו מאודסה.

גודול גם מקנה תפקיד חשוב למלחין היהודי ג’רום קרן (1945-1885), אשר הוריו היגרו מגרמניה. קרן זכה לפופולאריות רבה  כמחבר של מספר אופרטות, אשר הפכו לקלאסיקת הג’אז האמריקאי. רבים מהם, כולל המחזמר המפורסם “ספינת האהבה” נוצרו בשיתוף פעולה עם המפיק והמחזאי הנודע אוסקר המרשטיין (1965-1895), אשר אמו הייתה מהגרת יהודייה מסקוטלנד. מקום מיוחד בתולדות המוזיקה הקולנועית האמריקאית שמור לדימיטרי טיומקין (1979-1894), אשר נולד למשפחה יהודית באוקראינה. טיומקין למד באקדמיה למוזיקה בסנט פטרבורג, ערך סיבובי הופעות בברלין ובפאריז, ובשנת 1925 היגר לארצות הברית. מלחין נוסף של המוזיקה הקלאסית האמריקאית, ששמו מופיע בסקירתו של גודול, הוא אהרון קופלנד (1900-1990), אשר נולד למשפחת מהגרים יהודים מליטא והצליח לשלב בצורה מבריקה את המוזיקה העכשווית עם ניגונים אמריקאיים עממיים. מעניין כי כל המלחינים המוזכרים ברשימה זו, אף הם, בדומה ליוצרי “זמר הג’אז”, ילידי מולד הפניקס. במילים אחרות, יוצא כי מסקנותיו של גודול לגבי המהפכה במוזיקה תואמות את מודל שעון הפניקס. זאת ועוד, גודול מדגיש כי יצירותיהם של המלחינים באותה תקופה היו נטולי ציניות לחלוטין. נהפוך הוא, קרן והאחים גרשווין, ברלין ושטיינר האמינו בכנות שתפקידה של האמנות שלהם הוא לעודד באנשים טוב-לב ולעורר בהם השראה להגן על אמונתם ועל החופש.

ב”שעון פניקס” תיארתי כי ילידי מולד הפניקס הקדישו תשומת לב מיוחדת ליחסי הגומלין בין החיים והמוות [6]. לאור זאת. היה זה סמלי כי הסרט המדבר הראשון דן דווקא בסוגיית יום הכיפורים! (להשוואה אזכיר כי הספר הראשון שהודפס על ידי גוטנברג במולד הפניקס הקודם היה ספר התנ”ך). סמלי הוא, כי הנושא של החיים והמוות, המאפיין את שירתם של משוררים ילידי מולד  הפניקס, נשמע גם במלוא עוצמתו ב -“זמר הג’אז”.

על פי אגדות העמים ציפור הפניקס איננה מתה, אלא עולה באש כדי להיוולד שוב לחיים חדשים. משמעותו ההיסטורית של “זמר הג’אז” היא בכך שהוא  מחד גיסא הכריז על שקיעת הראינוע ומאידך גיסא, בישר את תחילתו של העידן החדש באמנות. סמליים לא פחות גם הנושא המרכזי של יום כיפור בסרט וסצנת השיא, כאשר מת אביו של גיבור ראשי, אך כישרונו כאילו נולד מחדש ומתגלגל בכישוריו של בנו. ביום כיפור, בעודו על ערש דווי, מקשיב החזן הזקן  לפרקי החזנות של בנו, אשר שר בבית כנסת את תפילת כל נדרי. פניו של הזקן קורנים מאושר, ומילותיו האחרונות מתמלאות בהכרת תודה לאלוהים על החזרת בנו. לפני מותו, הוא לוחש לאשתו: “אימא, קיבלנו את הבן בחזרה!” ברגע זה, עוברת המצלמה מחדר ההורים אל אולם בית הכנסת, והצופה יכול לראות כיצד מעל לראשו של החזן הצעיר (אל ג’ולסון) מופיעה דמותו של רוח אביו הנפטר. באותו הרגע שירת החזן מתמלאת בצלילם מרגשים בעוצמה נדירה.

נראה כי רוח התקופה גרמה לילידי הדור 1900-1885 להרהר על תעלומות התמורות, הקשורות בסיום שנת הפניקס היוצאת ובהכנה לחבלי לידתה של שנת הפניקס החדשה. דור זה התמודד עם אתגר של מהפכות, מלחמות אזרחים, שתי מלחמות העולם ושואת היהודים. ילידי מולד הפניקס רבים חיו מגיל צעיר בציפייה דרוכה לשינויים בלתי נמנעים, למותו של העידן הישן ולהיוולדו של העולם המודרני. בדומה ליוצרי “קינג קונג”, הם תהו כיצד ניתן להתנגד לאלימות. בשנת 1933, כאשר הפחד היה מורגש היטב באוויר, האמינו יוצרי “קינג קונג” כי יש רק דרך אחת לעמוד מול כוחות המפלצתיים של הרשע –היא דרכה של היופי והאהבה, דרכן של מוזיקה ומילים. באחד הרגעים המכריעים לאנושות, כאשר התנשא מעל שמי אירופה דמותה המאיימת של המפלצת הנאצית, התכנסו בהוליווד יוצרים, אשר מטרתם הייתה להתנגד לה ע”י העצמת שמחה, אהבה ויופי. אמונתם בקדושת ובניצחונם של החיים העלתה את אמנותם לרמה חדשה והעניקה לה עוצמה בלתי רגילה. הייתה בכך תרומה גדולה גם של תאומים שמימיים שטיינר וברלין, אשר פעלו יחד למען המטרה הנעלה.

האם הייתה פגישתם מקרית? האם ניתן להבחין בחוקיות הנסתרת, אשר עוררה לחיים את המוזיקה שלהם דווקא  באותה שעה קריטית? והאם זוג זה היה ייחידי במינו?

ילידי מולד הפניקס, וחלוצי עידן הקולנוע המשיכו להפתיע. הסתיימו שתי מלחמות בעולם, החיים חזרו למסלולם, אך המאבק של הדור הזה במפלצת הפנימית שלהם לא פסקה. המסע הקולנועי הדרמטי למעמקי הנפש האנושית הגיע לשיא חדש ב -1960. באותה שנה, זוג אחר של ילידי מולד הפניקס, אף הם תאומים שמימיים אגדיים, סר אלפרד היצ’קוק (1980-1899) ואשתו אלמה רוויל (1982-1899), הידועה גם בשם ליידי היצ’קוק, הפיקו מותחן פסיכולוגי סנסציוני “פסיכו”. הסרט נחשב ליצירת מופת ואבן דרך בתולדות הקולנוע. הניתוח החדשני של הדקויות הפסיכולוגיות בשילוב עם דרמת מתח פנימית ומוזיקת מורטת עצבים זעזועו את מיליוני הצופים. רבים שבו וצפו במותחן זה פעמים רבות, אבל גם בצפיות חוזרות גרמה להם הסצנה המפורסמת במקלחת את רגשי האימה. תחום הרגשות נשאר עדיין בגדר תעלומה למדע. מה מניע אותם, איך הם נוצרים – כל הנושאים הללו ממתינים לתשובות של הדורות הבאים. אבל האתגר של זוג היצ’קוק עשה את שלו והשאלות הנוקבות נשאלו כבר ב”פסיכו”.

 

ולסיום – עדויות הצופים הראשונים.

90 שנים מלאו לקולנוע. האם זה הרבה או מעט? כמובן, מאז ועד היום התקדמה טכניקת הצילום באופן משמעותי, אבל הייתי רוצה לשתף אתכם בזיכרון החוויות, אשר חוו צופי הסרטים המוזיקליים הראשונים.

נפגשתי לא מזמן עם ידידתי, פסלת, סופרת ומומחית ללשון המקרא,  יהודית רימר. יהודית קראה את כתב היד של “שעון הפניקס” בטרם יצא הספר לאור. היא כתבה חוות דעת חיובית ומאז לא פעם נפגשנו ודיברנו על היהדות והשירה העברית. אבל לאחר פרסום הספר יהודית פתאום התרגזה עלי. תהיתי ושאלתי, מדוע היא כועסת?

–  ואיפה המוזיקה? – ענתה יהודית בנימה מאיימת.

הטונים המשיכו לעלות והיא התריסה בפני עם הדגשת כל הברה וכל אות:

– אי-פה פרו-קו-פי-יב!!!

הפתעתי לא ידע גבולות. ראשית, לא סיפרתי ליהודית, אבל באותם הימים כבר סיימתי לכתוב את תולדות המוזיקה לפי שעון הפניקס. שנית, כבר התחלתי לכתוב ספר על פרוקופייב, כיליד מולד הפניקס ואחד המלחינים בבולטים המייצגים את רוח תקופתו.

אבל מה זה קשור ליהודית? היא נולדה בירושלים ב- 1927. למשפחתה לא היה שום קשר לתרבות הרוסית, והיא מעולם לא למדה מוזיקה. מדוע היא לקחה ללב ובאופן אישי את העובדה כי שמו של פרוקופייב לא הוזכר ב”שעון הפניקס”?

הסתבר, כי הסיבה לכך הייתה בהשפעה הרגשית של המוזיקה בסרטים. בהתרגשות רבה סיפרה  לי יהודית כי בתחילת מלחמת עולם השנייה, בהיותה ילדה בת  12 היא הגיעה לתל-אביב  וצפתה בסרטו של איזנשטיין “אלכסנדר נבסקי.” הסרט האפי הזה היא זוכרת עד עצם היום הזה. הייתה זו חוויה אדירה ובלתי נשכחת: שילוב של מוזיקה סימפונית מהממת עם צילומים אמנותיים וסצנות המוות בשדה הקרב גרמו לה זעזוע  וחלחלה.

במבט לאחור, ניתן להניח כי גם סוד הצלחתם של פרוקופייב ואיזנשטיין היה בכך ששניהם היו ילידי מולד הפניקס ושניהם ביקרו בתחילת שנות ה-30 בהוליווד. שניהם שיתפו פעולה עם עמיתיהם האמריקאיים הדגולים. יחד איתם הם דנו בסוגיית הסנכרון ולמדו מהם את כל הטכניקות עוד בעת פיתוחן. השיתוף הזה עזר להם להעלות אמנות לרמה חדשה ולעורר בצופים רגשות עזים במיוחד.

לסיכום, אוסיף כי סרטים יוצרים אשליה מושלמת ומסייעים לנו להרחיב אופקים, לצאת למסע במרחב ובזמן ולהגיע לאזורים מרוחקים ולתקופות רחוקות. קולנוע מפליא אותנו בצלילים ומקצבים של ניבים מגוונים ובניגוני העמים השונים. הוא מפגיש אותנו עם דרכי חשיבה ואורכי חיים רבים, והמוזיקה בסרטים מעוררת בנו רגשות, אשר מעולם לא שיערנו בקיומם.

ב”שעון הפניקס” כתבתי על תפקידם החשוב של משוררי תור הכסף ברוסיה – אנה אחמטובה, בוריס פסטרנק, אוסיפ מנדלשטאם  ומרינה צבטייבה  – כולם ילידי מולד הפניקס. כתבתי גם על כך שהם פעלו בהתאם לשורות של בת-גילם, כלת פרס נובל נלי זק”ש, אשר שאלה:

וכי מי ידבר בשם האילמים מלבדנו?[1]

מוזיקה בכלל, ומוזיקה בסרטים בפרט, מבטאת ומעוררת רגשות בעוצמה רבה עוד יותר משירה. סרטי קולנוע ראשונים ונושאים שבהם עסקו מחזקים את התחושה כי בעתות משבר, הטבע או ההשגחה העליונה, מביאים לעולם מספר מלחינים גדולים, אשר מוטל עליהם לשיר ולזמר בשמם של כל אלה, אשר אינם מסוגלים לבטא את רגשותיהם באותם הימים. בנוסף, המסר האנושי שלהם מועבר ביעילות רבה יותר בזכות הממציאים  בני-גילם, ואז  אדם ומכונה ביחד מתמירים את העולם.

אירווינג ברלין אמר כי “השיר נגמר, אך הניגון ממשיך להתנגן.”

בשעה הקשה עבור אנושות תאומים השמימיים אירווינג ברלין ומקס שטיינר העניקו לנו את המנגינות ואת ההקלטות השמחות שלהם. מי ייתן והם  ימשיכו לשמח גם את הדורות הבאים.

מקורות:

[1] David Raksin. “Remember his Colleagues: Max Steiner” // http://www.americancomposers.org/raksin_steiner.htm

[2] Paul Cote. “Fathering Film Music: A Max Steiner Retrospective”// http://filmmusiccritics.org/ifmca-legends/max-steiner/

[3] Howard Goodall. The Story of Music. From Babylon to the Beatles: How Music Has Shaped Civilization. New-York: Pegasus Books, 2013.

[4]. Петров В.М. Социальная и культурная динамика: быстротекущие процессы (информационный подход). – СПб.:   Алетейя, 2008(а).

[5]. Elizabetha Levin. “Measuring Personal and Collective History”// Proceedings of the XXVI Symposium “Metrology and Metrology Assurance 2016”, Sozopol, 2016, p. 307-312.

[6]  לוין אליזבטה. שעון הפניקס. משכל, אסטרולוג, 2014

[7] Samson Raphaelson, The Human Nature of Playwriting. New York, NY: The Macmillan Company, 1949

[8] Marilyn Berger. “Irving Berlin, Nation’s Songwriter, Dies” // New York Times. September 23, 1989

[9] לוין אליזבטה, תאומים שמימיים, השראה, 2009

———————————————————————————————————

[1] נלי זק”ש. “אלגיות על העקבות בחול”, הקיבוץ המאוחד, תרגום ידידיה פלס, 1987 , ע. 37 .